שקט באולם, מנתחים – טייק # 1
יש תאריך לניתוח!
ה- 2.4.2020 בבית חולים מאיר.
החלטתי שאני הולכת על הסיטון הזה או איך שלא קוראים לו…
בינתיים חודשיים עוברים, אבצס הולך, אבצס בא, והטוסיק, לא נעים לו.
הצמד חמד ציפרו ופלאג׳יל הפכו חלק מהיום-יום.
אני על הצד, כי לשבת אי אפשר.
שבוע לפני התאריך המיוחל מקבלת מכתב מבית חולים מאיר שהניתוח שלי מבוטל כי לא מדובר בניתוח חירום ושאם ארצה, תמיד אפשר לפנות למיון במקרה של החמרה.
זוכרים?, תקופת קורונה…
מה אני אגיד לכם? חטפתי חום!
לוקחת נשימה עמוקה, זה תמיד עוזר…
אחרי שהסדרתי דופק ונשימה, נזכרתי! ברוך אלוהי הביטוח הפרטי.
שלחתי מייל לד״ר איאן וייט ושאלתי אם אפשר לבצע את הניתוח באופן פרטי.
ד״ר וייט אמר שבמקרים כאלה אפשר לקבל אישור מיוחד לעבור מהציבורי לפרטי ללא תקופת צינון, ומה אתם יודעים? לפעמים ניסים קורים…
ד״ר וייט חוזר אליי עם תשובה חיובית🥳.
יש אישור לעשות באופן פרטי ושאדבר עם מנהלת המרפאה הפרטית (הדס שמה), לסגור את כל הפינות!
הופההה
וכך פתאום, הניתוח שבוטל שוב על הפרק.
הדס מתקשרת ואומרת : תיאמתי לך לתאריך המקורי.
ה- 2.4, רק במקום לבי״ח מאיר את הולכת למדיקל סנטר, הרצליה.
מסבירה לי בדיוק מה להעביר לביטוח וגם במה היא מטפלת מהצד שלה.
פייר, חייבת לומר שריגש אותי שהיא ככה הקדישה מזמנה להסביר לי הכל בסבלנות ורגישות רבה!
הודיתי לה וניתקתי את השיחה.
אוקיי, פתאום זה מכה בי, אני פאקינג נכנסת לניתוח עוד 3 ימים!!!
אמאל’ה ואבאל׳ה וגם להקתם.
שעת ה-ש׳
מתייצבת בבוקר הניתוח במדיקל סנטר עם אבא שלי שיחייה, עושים צ׳ק אין ונפרדים כי קורונה.
הולכת במסלול טופס הטיולים שמזכיר מאוד את השחרור בבקו״ם, עוברת מתחנה לתחנה.
משרד קבלה – אחות – מרדים – קבלת שמלת ניתוח ומיטה.
כשקיבלתי את המיטה והשמלה נרגעתי, כנראה משתי סיבות:
1. המצעים היו בדיוק כמו שלי בבית (בית מלון 5 כוכבים).
2. ריח הכביסה גם כן היה ממש דומה לשלי.
כל מי שמכיר אותי איזה יום יומיים כבר מכיר את הסטייה שלי לריחות ובעיקר לריח של כביסה.
תמיד צוחקים עליי שאני גוש כביסה מהלך ושאמנם אני גרה בקומה אחרונה בבניין אבל את שובל הריח מריחים כבר בכניסה לבניין, אבל כל זאת ועוד זה לפוסט אחר😜😂.
אני בשמלת בית החולים במיטה עם המצעים והריח המוכר והידוע, נורא נחמד והכל אבל ניתוח וזה.
מגיע אח ומתחיל לגלגל את מיטתי במסדרונות הארוכים עד לחדר הניתוח. כל הדרך הלב שלי דופק בעוצמה.
פייר, מלחיץ.
מגיעים לחדר הניתוח.
ד״ר וייט כבר מחכה לי שם עם החיוך שלו, מלטף לי את היד ומרגיע אותי שהכל יהיה בסדר.
מרגיע הבחור, אני מאמינה לו, הדופק קצת יורד. נחמד.
מבקשת ממנו לשים לי שיר.
הוא זורם: מה בא לך לשמוע?
אני: bridge over troubled water של סיימון וגרפונקל בבקשה.
ד״ר וייט: קיבלת!
השיר הזה תמיד מרגיע
שרה לעצמי כמה שורות וזהו אני לא פה.
מתעוררת לי בחדר התאוששות, מסטולה ברמות של אחרי הרדמה כללית😂
מבלבלת במוח לאיזו אחות על נושא שעלה בהגרלה של תת המודע שלי.
לאט לאט חוזרת להכרה וכמובן מבקשת ללכת הביתה.
כזו אני, לחוצת בית מאז 1984.
מבחן ה״פיש״
כדי ללכת הביתה חייבים קודם כל לראות שאתה יכול לתת שתן והמערכת עובדת אחרי ההרדמה.
אומרת לאחות שאני מוכנה.
מגיעה לשירותים מגלה חבישה שמדמה מתאבק סומו.
מתעלמת כי זה לא הזמן להתמודד עם התוצאות…
ברכות! המערכת עובדת. אפשר ללכת הביתה.
מה גיליתי שם אחרי הסרת הלוט (החבישה)?
כל זאת ועוד בפרק הבא של יומני הפיסטולה…
לפרק הבא לחצו כאן.
לפרק הקודם לחצו כאן.
מדי פעם אני שולחת מיילים עם דברים שמרגשים אותי | חדשות מרעישות