תהומות עמוקים ושברירי תקווה
לפעמים הקשיים הגדולים ביותר אינם בניתוח עצמו, אלא בתהליך האיטי והמתמשך של ההחלמה. זה תהליך שבו הגוף והנפש נאבקים יחד, כל אחד בצורתו המיוחדת.
ברגע שהתעוררתי מהניתוח, התמודדות חדשה החלה. הראשונה שבהן – הבנתי שלא אוכל לשבת בקלות כפי שהייתי רגילה. ישיבה פשוטה, הבנתי שכל ביקור בשירותים, דינו מקלחת.
הפעולות היומיומית והמובנת מאליהן, הפכו אתגר מורכב.
הסיטון (הדייר החדש בעכוזי) הפך לחלק ממני, כמו צל שמלווה אותי בכל צעד ושאל (וכן, הוא ליטרלי הורגש בכל צעד).
תמיד שם, מזכיר לי על קיומו (גם כשניסיתי להתעלם ואלוהים עדי כמה ניסיתי).
הכאב, הבושה, והמחשבה ש"זה יעבור מהר", כל אלה התערבבו בתוך סערת רגשות שהתמודדתי איתם יום יום.
כל פעם שהייתי צריכה להסביר או להתנצל למה אני לא יכולה להגיע למקומות מסוימים וששוב אני לא מרגישה טוב – בגדול זה הרגיש כמו מאבק בשמירה על כבודי. ההסתרה לא הייתה רק פיזית, אלא גם נפשית.
זה היה כמו לשאת סוד עמוק שרק אני יודעת עליו.
ברגעים של תחושת חולשה, מצאתי עצמי עוסקת בשאלות קורבניות כמו :
״למה זה מגיע לי?״ , "האם זה יהיה חלק ממני לנצח?" ועוד שאלות רבות כאלה ואחרות. ההבנה שהחלמה לוקחת זמן, הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי, הייתה מרתיעה.
בכל זאת, בין הכאב והבושה, מצאתי גם קרני אור. התמיכה של משפחתי, העידוד של חברים, והזיהוי של חוזקות פנימיות שלא ידעתי שיש לי. למדתי להיות עדינה יותר איתי, להבין את הגבולות שלי ולאהוב את הגוף שלי, גם בעתות הקשות ביותר.
אסיים בנימה אופטימית ומשעשעת
קבלו את תמונה היסטרייית שחברתי הטובה והמהממת קוקית הכינה לי אחרי הניתוח.
מיותר לציין שהתמונה גרה מול השירותים כן?!
לפרק הקודם לחצו כאן.
מדי פעם אני שולחת מיילים עם דברים שמרגשים אותי | חדשות מרעישות