website pics - shaked langnas
תמונה של שקד לנגנס

שקד לנגנס

הסיפור של שקד לנגנס

היי, אני שקד ויש שקוראים לי טוקו,

ראפר, אמן, וחולה קרוהן.

הסיפור שלי מתחיל בשנת 2017 בבא"ח קריות של חטיבת הנח"ל.

הייתי ילד בן 19 לקראת סוף אימון מתקדם, הכאבים ליוו אותי במהלך ההכשרה
אבל אז לא הבנתי, וגם לא דמיינתי שמדובר בקרוהן.
עד היום אני זוכר שבמהלך מפגש היכרות של הפלוגה עם הקב״נית שאלתי אם יכול להיות
שבגלל לחץ נפשי יש לי כאבי בטן.
היו המון הפניות ובדיקות שונות אבל בצה"ל כמו בצה"ל לפעמים דגלים אדומים הם רק דגלים,
וכמו דגלים גם הם מתעופפים עם הרוח.

״כאב של לוחמים״

"כאבים של לוחמים" הם קראו לזה, לכולם כואב ולכולם קשה היה המסר העיקרי שקיבלתי בזמנו.
אותם כאבים של לוחמים היו באים והולכים, עד רגע אחד מכריע.
חזרתי לבסיס שנמצא ליד ערד מביתי שבצפון הארץ.
כבר בתחנה המרכזית בעפולה הרגשתי כאב חריג בעוצמתו, כשהגעתי לבסיס התחננתי
לראות רופא, "משהו ממש לא בסדר איתי" אמרתי להם, לא כל כך האמינו לי, חשבו שאני רוצה גימלים.
החלטתי שאני לא מתכוון לבקש אישור מאף אחד כדי להיבדק!
אני זוכר איך זחלתי לצד השני של הבסיס, שם הייתה המרפאה (אחת ההליכות הקשות ביותר בחיי).
כשהגעתי למרפאה ראיתי חובש שהכרתי, התחננתי בפניו שייתן לי לראות רופא,
הוא הסביר לי שהרופא שהיה במעקב אחרי החיילים של הפלוגה שלי נמצא בחופשה..
הפצרתי בו ולבסוף הוא השתכנע.
כשפגשתי את הרופא המחליף, הסברתי לו את המצב. בתגובה הוא טען שיש לי עצירות ונתן לי שמן פרפין
שמיותר לציין שלא עזר כלל.
בהמשך אותו היום הודיעו כמעט באורח פלא כי יש לי הפניה על נושא לא קשור מחוץ לבסיס ובגלל שההפניה היא למרפאה אשר נמצאת במרכז יאפשרו לי לישון את הלילה בבית.
כשהגעתי הביתה פגשתי את אבא שלי שהחליט די מהר שהוא לוקח אותי ל"ביקור רופא".
לאחר שהרופא שם בדק אותי הוא ציין בפנינו כי עליי לראות גסטרואנטרולוג באופן דחוף
ומשם נסענו למיון בפוריה.

קרוהן?!

לאחר סדרת בדיקות במיון, הגיעה הבשורה " אנחנו חושבים שמדובר בקרוהן
אך לא נוכל לדעת בוודאות עד שלא ניקח ממך ביופסיה".
לאחר מכן הגיעו שתי חיילות שקלטו אותי לרם 2.
אז, עוד חשבתי שמדובר במשהו זמני ושאוטוטו אני חוזר לחברים מהפלוגה.

לאחר הביופסיה אישרו לי שאכן מדובר בקרוהן, בכיתי את חיי, הבנתי שמשמעות הדבר
היא שאני לא חוזר לשירות, תחושת תבוסה השתלטה עליי.
בבת אחת הפכתי מחייל קרבי לבחור חולה.
במהלך אותם אשפוזים תחת רם 2 טופלתי בעיקר בסטרואידים ואנטיביוטיקה.
זה היה סבל נוראי עם המון תופעות לוואי.

קרוהן ושוק ההון

באותה תקופה הגעתי עם עצמי להחלטה שאם החיים בועטים בי אני אבעט יותר חזק
ומצאתי את עצמי נרשם ללימודי שוק ההון בעודי מאושפז.
האמנתי שחופש כלכלי ישחרר אותי מכבלי הקרוהן.
טעיתי, ובגדול!
לאחר שנה, פלוס מינוס, סיימתי את הלימודים ומצבי הבריאותי התייצב.
החלטתי שאני עובר לתל אביב כדי לכבוש את היעדים שלי ולהתקדם בשוק ההון.
זה עבד, תוך שנתיים כבר היה מאחורי תפקיד בבית השקעות ואחריו הגיעה משרה שעבורי הייתה משרת החלומות, מנהל קשרי לקוחות אצל ברוקר אמריקאי שעובד בארץ.
מה שאפיין את כל התקופה הזו זה המון הדחקה, חייתי בסרט של כסף, מסיבות, וסמים.
לא הייתי אני, ולא היית קשוב לעצמי. הייתי טוב במה שעשיתי אבל מה שעשיתי לא בהכרח היה טוב לי.
ובאופן מפתיע, הקרוהן לא איחר לחזור.
בזמנו כבר החלפתי מספר רב של קווי טיפול כשהאחרון ביניהם היה תרופה ביולוגית בשם רמיקייד.
הגוף פיתח נוגדנים והמערכות שלי פשוט התחילו לקרוס אחת אחרי השנייה, לא הצלחתי לתפקד.
בפגישה אצל רופא הגסטרו המטפל שלי, הוא הסביר שאין ברירה ושצריך ללכת לניתוח.
על פי בדיקות שונות שביצעתי הניתוח היה אמור להיות ניתוח לפרוסקופי שבו יסירו 5 ס"מ מהמעי, היו אופטימיים.
בניתוח עצמו גילו שחלק גדול ממה שחשבו נפגע מהמחלה, הניתוח הלפרוסקופי הפך לניתוח פתיחת בטן. כשהתעוררתי, אני ממש זוכר שלא הבנתי! הייתי מחובר להמון צינורות והמון מכשירים מרוסק לחלוטין,
כשלצידי אמא ואבא שלי.
עד היום ולמרות התרופות אני זוכר שאמא שלי ניגשה אליי ואמרה לי בשקט:
"שקדי הניתוח הסתבך", לא בהכרח בנוסח הזה.
הדמעות החלו לזלוג מעצמן נגעתי לעצמי בבטן, היא הייתה מלאה בסיכות וחתכים,
ושקית מוזרה שלימים למדתי להכיר מקרוב, קרוב מידי לטעמי.
עם הסטומה הייתי כשלושה חודשים, ירדתי 25 ק"ג.
זו הייתה התמודדות בפני עצמה, להבין את הדבר הזה, לצלוח אותו, הרגשתי אדם חולה.
חולה וחסר אונים.
היו הרבה אירועים קשים עם הסטומה שהולכים איתי עד היום, ביניהם אירוע של חוסר איזון במלחים בגוף שהעמיד אותי בסכנת חיים ממשית.

טוקו, נעים להכיר

באותה תקופה גרתי אצל אמא שלי שהחליטה שזה יהיה רעיון טוב שאקח
שיעורי פסנתר של חצי שעה פעם בשבוע.
זו הייתה נקודת האור שלי!
זה מה שעשיתי ברוב הזמן שעוד איכשהו הצלחתי לתפקד, ניגנתי.
מוזיקה תמיד הייתה חלק משמעותי מהחיים שלי, כמו הכתיבה והראפ.
אבל אני חושב שבאותה התקופה התאהבתי בה, המוזיקה הבינה אותי ואני הבנתי אותה.
לאחר אותם שלושה חודשים הגיעה שעת ההשקה, ניתוח סגירת הסטומה.
נורא פחדו לנתח כי הגוף שלי היה נורא חלש אבל החליטו שבכל זאת הולכים על זה.
משהו בניתוח הסתבך.
כל זה אחרי שכבר עזבתי את בית החולים אחרי ניתוח הסגירה התעוררו אצלי כאבי תופת.
הובהלתי לניתוח חירום שמיותר לציין שגם הוא היה מצלק. נפשית, ופיזית.
תמיד אמרתי שהגיהינום שלי לא אדום אלא לבן.
אחרי התקופה הזו עברתי שוב לתל אביב והפעם כדי ללמוד מוזיקה.
לאחר שנה של לימודים מצאתי את עצמי בסצנת ההיפ הופ בישראל,
אני חושב שבשבילי זה היה מובן מאליו שהקרוהן הולך לקבל מקום של כבוד ביצירה שלי.
בפרוייקט החדש שלי "דוקו טוקו" ובשיר "קרוהן" באופן ספציפי אני נוגע באותם חלקים כואבים.
אני רואה את זה כמין סגירת מעגל שכזה.  
אני מאמין שיש משהו מרפא בלקחת את החלקים הפחות יפים של החיים ולשים אותם בפרונט.
על אחת כמה וכמה בעידן הרשתות החברתיות שבו הכל נראה נוצץ מבעד למסך בזמן
שהמציאות לא תמיד בסנכרון עם אידיאל השלמות היופי והבילוי. 
מוזיקה היא תרופה.
אומנות היא תרופה.
יצירה היא תרופה.
תנו לסופות שמתחוללות בפנים לתפוס צורה חדשה ולהפוך מסופה לטיפות הטל בבוקר
שמעירות את שדות החיטה לחיים.
תנו תוקף לכאב, הוא אמיתי.
תנו מקום לאושר, כי הוא שם. 
והכי חשוב, היו קשובים לעצמכם.

דוקו טוקו

לשיר "קרוהן" ביוטיוב לחצו כאן

להאזנה לפרויקט "דוקו טוקו" בכל הפלטפורמות לחצו כאן

עמוד הבית

קרוהן-זון

טיפים

מתכונים

שתף את הפוסט

אולי יעניין אותך...
דילוג לתוכן