צילום: שירלי טרלו
תמונה של קורל דרליצ׳מן

קורל דרליצ׳מן

הסיפור של קורל דרליצ׳מן

מאיפה להתחיל?

מאיפה מתחילים לספר סיפור של 25 שנים?
שלא תחשבו שאני כל כך מבוגרת, אני פשוט חולה מגיל 10.
אם אתם כאן, אתם וודאי יודעים בדיוק איך מתחילה מחלת הקוליטיס במעי הגס. ולכן אני לא ארחיב הרבה על
הסימפטומים שהופיעו בתחילת הדרך.
אבל אני כן רוצה לשים דגש על שאלה שאולי חלפה בראשכם-
מה גורם לילדה בת 10 לחלות במחלה כל כך קשה?
זו שאלה ששאלתי את עצמי לאורך השנים.
זה ללא ספק היה שילוב של דברים שקרו בחיי באותה תקופה אבל אני חושבת שהמכנה המשותף לכולם היה:
אני.
אני הייתי ילדה רגישה מאוד.
רק לאחרונה בהיותי אישה מבוגרת יצא לי ללמוד על עולם "רגישות היתר" כשנחשפתי לזה דרך ילדיי שגם
הם רגישים מאוד. מסתבר שרגישות יתר היא טמפרמנט מולד.
העניין הוא שבילדותי אמרו לי "את רגישה" כעלבון.
הסביבה לא הבינה את הנושא הזה של רגישות יתר, לא ידעו איך לאכול אותי או איך להגן עליי.
רק שנים רבות אחר כך הבנתי שלרגישות הזו יש גם יתרונות רבים יוצאי דופן כמו המתנה הכי גדולה
שקיבלתי והיא היכולת שלי לכתוב ברגישות.
לכן, לרגישות הזו יש חסרונות, יש יתרונות.
והכי חשוב זה לתת לה מקום.
היום אני יודעת לומר לעצמי בחמלה:
"אני לא אשמה במחלה שלי".
וכמה שזה משחרר.
הבחירה שאני עשיתי, באופן לא מודע, מגיל 10, היתה כאילו אמרתי לעצמי: "המחלה הזו היא מצב נתון.
עכשיו בואי נראה איך את חיה איתה במקסימום".
המסקנות שלי מהפרק הזה הן:

  1. גוף ונפש אחד הם.
  2. רגישות יתר היא לא קללה או עלבון. בהחלט צריך לתת לה מקום.
  3. מחלה כרונית היא מצב נתון. אבל היא לא קובעת כיצד נחייה את חיינו. אנחנו קובעים.

גיל ההתבגרות והסטומה הראשונה שלי

בגיל 15 רופא הגסטרו שלי אמר לי את המשפט ששינה לי את תסריט חיי: "את חייבת לכרות את המעי הגס
בשלמותו". למה חייבת? כי המחלה היתה מאוד פעילה ואגרסיבית ושום תרופה לא נתנה לי מנוח.
אני הייתי אז בגיל ההתבגרות, היה לי חבר ראשון והתנגדתי נחרצות לעבור ניתוח בשלב ההוא של חיי.
ההורים שלי היו אלה שקיבלו את ההחלטה במקומי מתוך האמונה שזו ההחלטה הכי טובה שהם יכולים לקבל
בנסיבות.

הניתוח היה אחד הדברים הכי טראומתיים שעברתי בחיי. אף אחד לא הכין אותי באמת לקראת מה אני
הולכת ואיך מרגישים אחרי ניתוח פתיחת בטן. כאבי השיקום היו קשים מנשוא אבל יותר כאבה לי הגישה
הקשוחה והלא חומלת של המנתחת.
השתחררתי מבית החולים עם סטומה לחודשיים. לא הסתכלתי עליה, לא טיפלתי בה ולא החלפתי ציוד
לעצמי. ההכחשה הייתה טוטאלית.
לפני הניתוח הבטיחו לי "איכות חיים". האמת היתה רחוקה מזה. תקופה קצרה לאחר הניתוח אבחנו אותי עם
צליאק, דלקות פרקים, ושיא הקושי היה- פיסטולות. איכות חיים לא היתה שם, אלא רק כאבים.
בגיל 19 אחרי 4 שנים של החמרה במצבי, הרופאות שלי הציעו לי את שפחדתי ממנו מכל:
"את צריכה שוב להתחבר לסטומה. אין לך ברירה".
המסקנות מהפרק הזה הן:

  1. יש דברים שהם לא בשליטתנו.
  2. הכחשה לא מועילה לאף אחד.
  3. ניתוח פתיחת בטן זה כואב.
  4. יש בי יותר כוחות ממה שאני מדמיינת.

קבלי מתנה לגיל 20: שקית!

כי מי רוצה שקית בבטן?
כי מי יתחתן איתי?
כי איך אביא לעולם ילדים?
כי איך אוכל להסתכל על עצמי במראה ולאהוב?
כי איך נדפקתי עם זה? איך?
היום, בדיעבד, לא הייתי מחכה יותר מיום אחד לקבל החלטה שמחזירה לי את החיים בחזרה.
אז איך בכל זאת החלטתי לעבור את הניתוח שחיבר אותי לשקית?
יום אחד ישבתי על ספסל הלימודים (הייתי אז סטודנטית למשפטים). הייתי צריכה לגשת לבחינה
בקומה הראשונה בפקולטה. לא הצלחתי לעלות את המדרגות. פיזית הייתי כל כך חלשה. זה היה
הרגע שהחלטתי שאני אעבור את הניתוח ולעזאזל השקית הארורה.
שלא תטעו, לא היה לי מושג איך אחייה עם שקית צמודה לבטן, אבל הייתי כל כך רעבה. רעבה
לאוכל, אבל גם רעבה לחיים.
בתחילת הדרך הייתי אבודה. כל היום התעסקתי בשקית, היא גבתה ממני כל טיפת אנרגיה. לא
ידעתי למי לספר? איך מספרים? מה עושים עם הרעשים שהיא משמיעה? הרגשתי שאני מסתירה
מהקרובים אלי דבר כל כך משמעותי שקרה לי. הרגשתי בושה גדולה מאוד.
הדבר הראשון שעזר לי היה ללכת לטיפול פסיכולוגי. שבוע אחרי שבוע, למרות שזה היה קשה מאוד,
לא פספסתי. הבנתי תוך כדי שיש לי עוד כל כך הרבה עניינים לפתור עם עצמי, חוץ מהשקית. לאט
לאט התחלתי להרגיש פיזית יותר טוב, חזרתי לאכול, עליתי במשקל והתחושה הכללית השתפרה.
המסקנות מהפרק הזה הן:

  1. יש בי עוד כל כך הרבה חוץ משקית.
  2. טיפול פסיכולוגי הוא חובה.
  3. להסתיר זה כבד.
  4. לבחור בחיים זו החוכמה האמיתית.

ואז הגיע דני

הוא לא הגיע על סוס לבן. יותר נכון ביונדאי גטס שנת 98'.
הוא לא נראה כמו בראד פיט. יותר נכון 1.70, עם שפם, פאות ומשקפיי ראייה.
אבל הוא הגיע בדיוק בזמן המתאים, כשאני הייתי קצת יותר בשלה, קצת יותר מקבלת את עצמי,
והוא הציע לי את הלב המיוחד שלו.
בערב הראשון שנפגשנו הניצוצות בינינו נדלקו.
כעבור שבועיים הראתי לו את הסטומה. בלי שאלות. בלי הסברים.
כעבור שבוע נוסף הסברתי לו מה זה.
הוא לא ברח, ולא נלחץ (או לפחות לא הראה לי שהוא נלחץ).
הוא נשאר.
ובפעם הראשונה שהיתה לי דליפה לידו הוא טס ביונדאי גטס שלו להביא לי ציוד להחלפה ששכחתי
בדירה שלי. ואז ידעתי, הוא לא גבר רגיל.
הוא גבר מהחלומות.
דני הוא יחיד ומיוחד.
הוא מקבל אותי כמו שאני.
הוא לימד אותי לשים פס על מה שחושבים.
אבל באמת ובתמים אני חושבת שאם כשהיינו נפגשים לא הייתי מקבלת את עצמי, כל האהבה הזו
לא היתה יכולה לקרות.
לא מזמן פנתה אלי אמא שלבת שלה בת ה-12 יש סטומה. והיא איחלה לבת שלה שתמצא את
ה"דני"שלה. הסברתי לה שנקודת ההסתכלות שלה שגויה. קודם כל היא צריכה להסתכל על הבת
שלה ולהאמין שהיא ראויה לאהבה, רק כך הבת שלה תלמד שקודם כל היא צריכה לאהוב את
עצמה, אחר כך יגיע, לא רק "דני", אלא מיליון מחזרים.
המסקנות של הפרק הזה:

  1. אהבה מתחילה קודם כל מבפנים.

בוקר יום ראשון אחד

כאב שלא חשתי כמותו מעולם.
כאב שגורם לך לשכב על הספה במשרד כי את פשוט לא מסוגלת לעמוד.
מה קדם לכאב הזה? כוס שייק ירוק שהכנתי באותו הבוקר עם קייל. יותר מידי קייל.
משם זה היה די קצר.
מונית דחופה.
מיון איכילוב.

זה היה יום ראשון.
באותו היום הוחדרה זונדה.
כעבור יומיים של כאבים וללא שינוי, התחננתי להיכנס לחדר ניתוח. רק שמישהו יקח את הכאב ממני.
בשלישי בערב, אחרי 6 שעות ניתוח ופחות 30 ס"מ של מעי דק, סוף סוף הכאב פסק.
היתה לי חסימה במעי הדק.
השנה היתה שנת 2016. אני התחתנתי חצי שנה קודם לכן והייתי על גג העולם בתאילנד עם אהוב
ליבי.
בן זוגי ואני היינו בעיצומם של ניסיונות להיכנס להריון בצורה טבעית. ולמרות כל הטוב הזה, זו היתה
פעם ראשונה בחיים שחשבתי שהקרוהן עומד להכניע אותי.
אחרי הניתוח הגוף שלי הזדהם וקולקציות הופיעו כמעט בכל מקום בגוף.
בנס הצלחתי לצאת מבית החולים אחרי 3 חודשי אשפוז,
פחות 8 ק"ג,
בקושי מצליחה ללכת מרוב חולשה,
ועם tpn.
אני לא אשכח את הבוקר הראשון שחזרתי לעבודה. הייתי צריכה ללכת 200 מטר לתחנת האוטובוס.
הלכתי באיטיות, התנשפתי המון. התקשרתי בוכיה לבן זוגי שעודד אותי לא לוותר.
הגעתי למשרד והתרגשתי לקבל פרחים ובלונים.
חזרתי! חזרתי לחיים.
מיד לאחר מכן ואפילו לפני שהוציאו לי את הפיק ליין רשמתי את עצמי לחדר הכושר. תוך מספר
חודשים עמדתי מול המראה בחדר הכושר, פחות כחושה, יותר שרירית, והצלחתי לעשות סקווט עם
מוט ומשקל. לא האמנתי שזו אני.
המסקנות שלי מהפרק הזה היתה:

  1. לא לשתות שייק קייל. אלא להיות מלווה על ידי דיאטנית שמתמחה במחלות שלי.
  2. לא לאבד תקווה אף פעם.
  3. לעשות ספורט זו תרופה.

אני אמא!

מצב שהגוף שלי מייצר חיים ושומר עליהם.
המזל שלי היה שדני בן זוגי בחור אופטימי. הוא האמין שנצליח. הקושי שלי היה מכני. החצוצרה
נהרסה כתוצאה מהניתוחים הרבים של פתיחת הבטן. לכן גם הפתרון היה יעיל מאוד: ivf. ואכן כך
קרה, על הצד הטוב ביותר. נקלטתי להריון בטיפול הפוריות הראשון. אני אישה עם מזל.
בתחילת ההריון הרופאות שלי סיפרו לי ש-
1/3 מחולות ה-ibd נהנות מרימיסה במהלך ההריון.
⅓ חובות החמרה, ו1/3 ללא שינוי.
נלחצתי.

"רק ⅓ סיכוי שיהיה בסדר?",
דני כהרגלו, הראה לי את הצד האופטימי כשאמר שיש לי ⅔ סיכוי שהכל יהיה בסדר.
וכן, כך קרה.
ההריון היה בריא, שקט ומשעמם.
לקראת הלידה ההתרגשות הייתה רבה. הצוות הרפואי התייחס ללידה ביראת קודש ולכן תוכננה לי
לידה קיסרית יזומה אליה זומנה הכירורגית שלי. המטרה היתה להימנע מכל הפתעה מיותרת.
בשעה טובה, ב4.7.19 בשעה 09:14, אחרי חורפים של המתנה, נולד לנו תינוק והוא יצר אצלנו
תקווה והתחדשות. ולכן קראנו לו אביב.
המסקנה של הפרק הזה היא אחת, אבל משמעותית: הכל אפשרי.

היציאה מארון השקיות והפוסט ששינה את חיי

כשאביב נולד קיבלתי 2 מתנות:
הראשונה, הפכתי לאמא.
השנייה, קיבלתי אומץ.
איך זה קרה? כל כך הוקסמתי מהקסם הזה שקרה לי מול העיניים שהתחלתי לכתוב לאביב
במחברת ועט ותיעדתי את החיים שלנו. הכתיבה הזו יצרה אצלי בהירות מחשבתית, אז גיליתי שאין
סיכוי שאחזור להיות עורכת דין. שאני בכלל אוהבת לכתוב.
אביב נתן לי את האומץ לעזוב את המשרה הבטוחה, את קרן ההשתלמות והמשכורת הגבוהה,
לקפוץ למים, למרות שלא הייתה לי תכנית ברורה.
במקביל פתחתי את הבלוג "לא עו"ד אמא" בפייסבוק והתחלתי לכתוב את חיי. זמן קצר לאחר מכן
כתבתי פוסט שבאמת שינה לי את החיים. הפוסט שבו התוודתי "קבל עם ופייסבוק" שיש לי שקית
ואני בסדר עם זה.
מפה הדברים התפתחו די מהר. הופעתי ב'כאן' עם סרטון ששבר את הרשת שם אמרתי "יש לי שקית
קקי ואני לא מתביישת בה", התארחתי יחד עם דני בתכנית בוקר בערוץ 13, ובעיקר ניצלתי כל במה
והזדמנות לנרמל את החיים עם סטומה.
בנוסף, בשנים האחרונות אני מעבירה הרצאות לצוותים רפואיים (בית חולים מאיר, חברת ניאופרם,
ובקרוב גם בית הספר לאחיות איכילוב), שם אני מספרת את סיפור ההתמודדות עם המחלה שלי,
כולל כלים פרקטים איך אפשר לעזור למטופלים עם סטומה לקבל את עצמם ולחיות בשלום עם
הסטומה.
אני ממשיכה לכתוב ולשתף טקסטים שלי ברשתות החברתיות על המשמעות האמיתית של לחיות
עם סטומה, בלי בושה.

אני תמיד שמחה לשוחח עם אינספור מטופלים ומטופלות עם סטומה, ובני משפחותיהם, שמבקשים
להבין איך חיים עם סטומה בשלמות. אני מקשיבה, עונה על שאלות, ומנסה להראות שאפשר אחרת.
היום אני מבינה שיש לי משימה. להראות לא.נשים שאפשר לעשות הכל עם סטומה.
המסקנות מהפרק הזה:

  1. איך שאת תסתכלי על עצמך, ככה אחרים יסתכלו עלייך.
  2. המטרה שלי היא לעזור לכל מי שיש לו שקית ולא מבין איך חיים איתה.
  3. אני רוצה להראות שאפשר אחרת. שאפשר לבחור בחיים, ולחיות אותם במלואם, למרות
    חוסר המושלמות שלנו. אפשר להיות שלמים עם חוסר השלמות שלנו.
  4. בתכלס, לכל אחד יש שקית, לא?!

אמא בפעם השנייה וסטומה לנצח

ב23.9.21 הפכתי לאמא בפעם השנייה לאמור, ילדה שהיא כולה אהבה. הפעם ההריון והלידה היו
יותר מאתגרים. לאחר הלידה נדבקתי בחיידק בדם וההחלמה היתה ארוכה. אמור לימדה אותי שיש
בי את היכולת לרפא את עצמי.
בשנת 2023, אחרי שנים של סבל מהפאוץ' עברתי ניתוח לכריתת פאוץ' ובכך הסטומה הפכה להיות
קבועה, ובתקווה עד 120.
המסקנה מהפרק הזה:
בחיים כמו בחיים תמיד יהיו אתגרים, החוכמה היא להמשיך לצעוד קדימה, לנוע, ופעם אחרי פעם
לבחור בחיים.

קורל דרליצ׳מן וילדיה. צילמה: נטלי זריהן

לסיכום

במשך שנים הייתי רחוקה מעצמי, לא ידעתי מה אני אוהבת או במה אני טובה. היה לי קשה לעכל
את מציאות חיי וזה בא לידי ביטוי בבעיות עיכול פיזיות. החזקתי הרבה דברים בפנים.
הנפש שלי צעקה, הגוף שלי שילם את המחיר.
כשהתחלתי להשמיע את הקול האותנטי שלי בעולם, באמצעות הכתיבה, לאט לאט, התחלתי
להרגיש הרבה יותר טוב.
הסטומה שלי גרמה לי לצאת למסע, לשאול את עצמי שאלות קשות. הכתיבה היא זו שעזרה לי
למצוא את התשובות בתוכי.
למדתי, בדרך הארוכה והמאתגרת, שכשאני אותנטית ומדויקת לעצמי, דברים טובים קורים.
היום אני מודה על הדרך הנפלאה שעברתי, מודה על מה שיש לי בחיים, שזה המון, ושמחה לעזור
לאחרים דרך המילים והסיפורים.

בשנת 2025 יצא לאור ספר הביכורים שלי.

מוזמנים ומוזמנות לעקוב ברשתות החברתיות.


לפייסבוק האישי של קורל לחצו כאן

לבלוג של קורל לחצו כאן 

לאינסטגרם של קורל לחצו כאן 

לטיקטוק של קורל לחצו כאן 


כל אחד והסיפור שלו

רוצה גם לשתף את הסיפור שלך? דברו אליי בפרטי


לקרוהן-זון לחצו כאן.

לעמוד הבית לחצו כאן.

לטיפים לחצו כאן.

שתף את הפוסט

אולי יעניין אותך...

אסטרטגיה שיווקית

לא נמאס לך לשחק בקובייה הונגרית עם השיווק שלך? בכל פעם שאתה מסובב, משהו אחר יוצא לא נכון. צד אחד מסתדר, והשני מתפרק. הגיע הזמן

קרא עוד »
דילוג לתוכן