ארוכה היא הדרך להחלמה

תשמעו סיפור רגע!

לפני שנה וחצי לקחתי החלטה שאני הולכת להגיע להבריא! כן כן, להבריא! (לא להרים גבה!) –
לא היה לי אכפת מה אמרו הרופאים.
עכשיו אני לא אומרת לכם שאני מתכחשת לקרוהן שלי. להיפך, הוא מדייק אותי ועוזר לי להתעסק בעיקר ולא בתפל. אבל ויש כאן אבל גדול אני לא מוכנה שהוא ינהל אותי ואצטרך להיות כל החיים בטיפול ביולוגי עם כל השלכותיו כי סבלתי מארסנל של תופעות לוואי שגרמו לזה שלא יכולתי לנהל חיים נורמליים.

לא נכנעתי למציאות והחזקתי את החזון שלי בראש.

ראיתי את זה – ממש כמו סרט בנטפליקס, רק בתוך המוח שלי לבד עם עצמי.

באותו יום שמתי לעצמי נקודת ציון למרץ 2022.

התחלתי לעבוד בלחזק את הגוף והנפש!

בחרתי לי צוות מלווה של מטפלים בכל מיני תחומים.

הגדרתי נקודות ציון ומטרת על ויצאתי לדרך.

מטרת על: החלמה מלאה

נקודות הציון היו נושאים אישיים ועמוקים שצריך לטפל ועוד ארחיב עליהם בפעם אחרת.

נקודה אחת הייתה – מרץ 2022 – הפסקת טיפול ביולוגי.

ובאמת לפני כחצי שנה התאריך המיוחל.

קבעתי פגישות ושיתפתי את ד״ר וייט וד״ר הירש האלופים בהחלטה שלי.

וואלה, בסוף הם זרמו איתי.
לא לפני שהזכירו לי ש50% מהחולים שמפסיקים טיפול ביולוגי מגיעים להתלקחות תוך שנה.

אמרתי לעצמי: טל, פעם אחת בחיים שלך תהיי בצד הטוב של הסטטיסטיקה.

במאי ביקשתי מד״ר וייט האביר עם הסקלפל הלבן לנתק לי את הסיטון.
(לכל מי שתוהה מה זה סיטון מוזמנים לקרוא ביומני הפיסטולה את הפרק ״דייט ראשון עם פרוקטו-כירורג״)

לא אשכח איך הוא אמר לי:

Sitton, in or out?

ואז אני עניתי:

OUT and About

וואו איך היה לי כיף – הרגשתי מן תחושה עילאית כזאת
של חזרה לחיים. חזרתי לבלות, לשבת עם חברים,
קצת לצאת מהבית.

שלושה חודשים שהרגשתי ממש טוב.

איזה כיף! חשבתי שזה מאחוריי

ואז היא חזרה לאחוריי – התמלאה כמו בלון. 

אני בתוך תוכי ידעתי שזה לא אסון

אבל אשקר אם אומר שלא דאגתי והפחדים לא התחילו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם.

הפחד הכי גדול היה שד״ר וייט אהובי לא היה בארץ וידעתי שאני חייבת לעבור ניתוח דחוף.

איך אומרים? אין ייאוש בעולם?!

פניתי לרופא הגסטרו שלי ד״ר הירש המלאך שדאג לזה שינתח אותי רופא בכיר באיכילוב.

אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה שהיה מישהו שייקח אחריות ולא הרגשתי לבד בעולם.

ארזתי את עצמי ואת אמאשלי והגענו למיון.
לאחר כמה שעות והתקף חרדה קל התפנה מקום במחלקה האקסקלוסיבית כירורגית ב או ד
(אני לא זוככת – תסלחו לי הרבה חומרי הרדמה היו מעורבים בסיטואציה).

וואלה, עולם אחר מהמיון אבל עדיין בית חולים.

Long story short

נותחתי. הם רצו שאשאר ללילה ואני רציתי הביתה!

מסטולה עד מאוד מחומרי הרדמה

ובמוח שלי זה הלך ככה: כמו דורותי בקוסם מארץ עוץ
מקישה שלוש פעמים בנעליים המנצנצות ואומרת:
״אין כמו בבית, אין כמו בבית, אין כמו בבית״

והנה, הייתי בבית.

בפועל, יותר כמו לאסי שובי הביתה. 

חתמתי על טופס ויתור, מתנתנדת ואחוזה באימי ויצאנו למסע הביתה…

חזרה למסלול ההתאוששות וחזרה לחיים…

ההחלמה אחרי כל ניתוח אצלי היא מעט שונה – כן יש לי למה להשוות,
בכל זאת סיבוב שמיני ברודאו תנו כבוד 🙂

הפעם, ההחלמה מבחינה פיזית הייתה פשוטה יותר מפעמים עברו. אני מאמינה שזה
בגלל שמערכת החיסון שלי התחזקה מאז שהפסקתי עם התרופה הביולוגית.

אבל מבחינה נפשית זה היה קשוח – בהתחלה חשבתי שצלחתי את הסיפור הזה
והייתי קצת בעננים אבל אז המציאות הכתה בי והבנתי שוב
את המשמעויות של כל הסיפור
(מוזמנים לקרוא את ״יומני הפיסטולה״ שם אני מספרת קצת יותר
על הסיפור הזה מהתחת).

אז נופלים קצת וקמים וחוזר חלילה.

אני תמיד מזכירה לעצמי שיכול להיות הרבה יותר גרוע וכבר למדתי שבחיים לא תמיד אנחנו
בוחרים במה הכי טוב ויש גם בחירות של הרע במיעוטו.
אז קמתי!

כנראה שעוד אפול כמה פעמים אבל הפואנטה היא תמיד לקום בחזרה.

כל סיטואציה ואירוע בחיים בא ללמד אותנו משהו…

אני למדתי, מה איתכם?

לקרוהן-זון לחצו כאן.

לטיפים לחצו כאן.